ביקורת על הטקסטים הוולגריים והסקסיסטיים של הראפר הפופולרי דודו פארוק זוכה לתהודה ברשתות החברתיות: "עיריות שחורטות על דגלן מסרים נגד אלימות נכנעות לפופולריות זולה ומעלות על הבמות שלהן דמויות שמייצגות מסרים אלימים מינית, פוגעניים, שוביניסטים וגזעניים"

זה אחד המקומות הכי אינטימיים, מחבוא בו אנחנו מניחים את החפצים הכי פרטיים שלנו; הצצנו לשידות המיטה של עשר נשים ולא תאמינו מה מצאנו שם (סטיקלייט. ועוד הפתעות)

כל שנה אני מוצאת את עצמי בימים אלה, תוהה על קנקנה של המילה – סליחה. האם יתכן שאליעזר בן יהודה לא הבין שצריך לשנות משהו בהגיה של המילה הזו? כי אחרת איך ייתכן שכל כך קשה לאנשים לבטא אותה?

לפני מספר ימים פרסם עו"ד המאם חליחל, שהזדהה כיועץ משפטי של ארגון נעמ"ת, טור בעיתון מבט בו הוא מתאר בטון לועג מקרה קשה שקרה לצעירה חרדית בערב כלולותיה. בעקבות פניה של עיתון האינטרנט הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת" הזמינו בנעמ"ת את עורך הדין לבירור. עורך הדין: "לא הייתה לי כל כוונה ללעוג לאיש ובטח לא לאישה. אני מתנצל מכל מי שנפגע ומקבל הביקורת בהכנעה ובהבנה"

פעמים רבות נראה לנו שמצופה ונדרש מאיתנו להתגבר, להתאפק, להכניע. במיוחד אם ברצוננו להיות אנשים רוחניים, הלכתיים, פנימיים, זוגיים. אבל האם רצון הבורא מאיתנו זה להכניע את כוחות החיים שבנו?

איך חלחל לציבור הרחב שיח שנועד לסייע לסובלים מפוסט טראומה? למה אנחנו יוצרים עוד ועוד מרחבים עטופים צמר גפן עבור סתם אנשים שמעדיפים להימנע ממידע לא נעים או מאתגר? העולם הוא לא מרחב בטוח, והגיע הזמן שנפסיק להתייחס אליו ככזה

"אישה אמיתית לא נכנסת לקריירה פוליטית", כך נכתב בכרזות שנתלו נגד מתמודדת בבחירות המקומיות במועצה האיזורית שפיר בדרום הארץ. המתמודדת בתגובה: "לא האמנתי שבשנת 2018 אצטרך להתמודד עם דברים כאלה"