המוזיקאי יובל בנאי ("משינה") מוציא הבוקר שיר חדש בשם "אני מפחד" שאותו כתב והלחין ובהפקתו המוזיקלית של טל רום. הקליפ בנוי מסרטי תעמולה של הקג"ב נגד המשטר הנאצי, ובנאי אומר בו, בין השאר: "אני מפחד מהמדינה, אני מפחד לפני השינה, אני מפחד מראשי ממשלה"

(בווידאו למעלה: פרויקט מקורוק - מפעל הפיס) מפעל הפיס למען האמנים בישראל: בימים אלו מוביל מפעל הפיס שורה של פרויקטים בתרבות בהשקעה של כ-4.5 מיליון שקל הכוללים סדנאות אמנות בקהילה ומגייס כ-250 אמנים מקצועיים לסדנאות בכ-160 רשויות מקומיות. המפגשים בסדנאות יתקיימו לפי הוראות "התו הסגול" ובקבוצות קטנות של עד 20 איש. בין הפרויקטים שמקדמת מועצת הפיס לתרבות: "עושים סצנה" - סדנאות תיאטרון בשיתוף שח"ם בהנחיית שחקנים ויוצרים ישראליים המקיימים סדרת מפגשים מותאמת לאופי וצרכי הקהילה; "חיים בתנועה" - סדנאות מחול בהנחיית רקדנים וכוריאוגרפים מקצועיים שכוללות שיעורים; "ינשופים" - מפגשי העשרה בבתי ספר זום בתחומי תרבות ואמנות לתלמידי כיתות ה'-ו'; "מקורוק פיס" - פרויקט מוזיקלי המשלב בין לימוד חווייתי של מקורות התרבות היהודית-ישראלית ויצירה מוזיקלית מקורית בהשראתם. הפרויקט מיועד לצעירים בכיתות ט'-י"ב או למוזיקאים בוגרים בגילאי 21 ומעלה. הגשת המועמדות של אמנים להנחיית הסדנאות בפרויקטים השונים - עד 5 באוגוסט דרך הלינק הזה.

לרגל העונה הרביעית והאחרונה של "חדר 104", מסביר הבמאי מרק דופלאס למה הקורונה היא הזמן הכי טוב להיות בו יצירתי, ומה עומד מאחורי הפרויקט הבא שלו - עיבוד קולנועי ל"סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן

מתוך השקט והריחוק שכפתה תקופת הקורונה הוציאה סוויפט תחת ידיה אלבום יפהפה, בלי פשרות והמנוני אצטדיונים. שיתוף הפעולה עם ארון דסנר מהנשיונל מעניק טיפול אינטימי ומרגש לטקסטים נפלאים - והתוצאה היא חווית האזנה ממכרת

שחקנית הקולנוע הבריטית-אמריקנית וזוכת שני פרסי האוסקר אוליביה דה הבילנד מתה בגיל 104. היא התפרסמה בעיקר בשנות השלושים והארבעים, שיחקה בסרט "חלף עם הרוח", ובעוד 48 סרטים

בסרטון: האישה המבוגרת בעולם, עוד אחת שמחזיקה בשיא גינס. מגיש הטלוויזיה האגדי רג'יס פילבין הלך לעולמו הערב (שבת) בגיל 88. פניו של פילבין היו מוכרות לדורות של צופים על המסך, לאחר שצבר יותר מ-15 אלף שעות שידור ונכנס בשל כך לספר השיאים של גינס.

עוד ערב של הפגנות מחאה נגד ממשלת הקורונה והעומד בראשה תפס את ערוצי הטלוויזיה כבר כמעט מוכנים: כמו על אוטומט נפרסו הכתבים בבלפור ובמוקדים נוספים למשדרים שהחלו סביב 23:00 בלילה, דנים ארוכות בשאלות כמו האם מדובר, אחת ולתמיד, בשמאלנים או לא - כאילו שזה העיקר; האם צפויה אלימות של המפגינים - כשלכולם כבר ברור שזה לא המצב; ואיך ייראה הפינוי של המשטרה - שזוכה משום מה למחמאות מהכתבים על איפוק, כאילו שזו אצילות נפש ולא היגיון אנושי פשוט. כך נראה הסיקור: במקום להבין את האירוע ולהקשיב לקולות, כולם עסוקים בלקטלג את המפגינים ולחלק להם ציונים. השאלות האוטומטיות האלה מלוות כל משדר שמלווה את המחאה, כמעט באובססיביות ולעתים על גבול הפרודיה. רועי שרון (כאן 11) שאל אתמול, חצי מופתע, נער דתי, אם לא "קצת מוזר לו" להשתתף בהפגנה. אכן עיתונות חוקרת. הוא לא היחיד, כמובן. המשדרים ניסו פעם אחר פעם לברר אם מפגינים אקראיים הם שמאלנים או לא. זה עוד נזק של העידן הנוכחי: הטלוויזיה לא מצליחה להתגבר על האקסיומות המגזריות שמובילות שיח תקשורתי ופוליטי שטחי מאין כמוהו, לא משנה כמה מרואיינים יצהירו שהם מפגינים מסיבות אחרות. הדיון בפאנל הזחוח של סיוון רהב מאיר בקשת 12 לא היה טוב יותר בכלל. שם חילקו עצות למפגינים ותהו על עצם ההתרחשות בנימה מלאת בוז וחוסר עניין מובהק באירוע שאותו הם מסקרים במשדר מיוחד.

שני גורמים חרצו את גורלה של המאפיה האמריקנית בשנות ה-80 של המאה הקודמת, האחד משפטי והשני טכנולוגי. ב-1970 הציע ג'ורג' רוברט בלייקי את חוק "ריקו", שיאפשר לחבר יחד מסכת של פשעים כדי להרשיע עבריינים כקבוצה ולא רק על פי מעשה פשיעה אינדיבידואלי שלהם. החוק הזה יושם לראשונה בהצלחה ב-1980, ושש שנים לאחר מכן הוביל להרשעתם של חמשת ראשי משפחות הפשע בניו יורק, במה שהוכתר כמהלך המוצלח ביותר אי פעם של מערכות האכיפה נגד המאפיה. ההצלחה הזאת לא הייתה יכולה להגיע בלי ה-FBI, שהתקין רשת שלמה של אמצעי מעקב וציתותים בבתים וברכבים של החשודים, כמו גם במועדונים ובמסעדות שבהם נהגו לבלות. העובדה שמהלומת המחץ לארגון האלים הגיעה דווקא מהכיוון הביורוקרטי לא מפתיעה. לכל אורך ההיסטוריה היה למערכת היחסים בין המאפיה והחוק בארצות הברית אופי אדמיניסטרטיבי, מהמאסר של אל קפונה על העלמות מס, דרך ההשתלטות על האיגודים המקצועיים ועד לחדירה של המאפיה לדם של המערכת העסקית החוקית בארצות הברית.