יש לא מעט אנשים שמשלמים למישהו אחר - לרוב, מישהי אחרת, כדי שתנקה להם את הבית. יש מעט מאוד אנשים שירדפו (לכאורה) אחרי האישה הזאת במסדרונות ביתם ויריצו אותה באימה, יגרמו לה לבכות, להתאפק 12 שעות ויותר בלי ללכת לשירותים, יכנו אותה "טיפשה" ו"סתומה", יאיימו עליה בצרחות ובמחוות גוף שיש בהן יותר מרמז לאלימות, או יתייחסו אליה כגורם מזהם שיש בו "חיידקים" ושיש לשמור על מרחק בינו ובין כביסה נקייה. צפיתי השבוע בתחקיר "המקור" (רשת 13) על היחס של שרה נתניהו לעובדות הניקיון במעון ראש הממשלה ופרט לזעזוע מהטענות החריגות והחמורות מאוד שעלו שם זה גרם לי לשוב ולחטט בסוגיה לא פתורה שלי עם עצמי: היחסים טעוני הבושה שיש לי עם העוזרת שלי. על פניו - סחר חליפין לגיטימי של כסף תמורת שירותים. בן זוגי ואני משלמים לה, והיא מבצעת עבורנו (וטוב בהרבה מאיתנו) מטלה שאנחנו לא רוצים לעשות בעצמנו. אבל מתחת לפני השטח של העסקה הפשוטה הזאת מבעבעים מעיינות תת-קרקעיים של בושה כמוסה, פכפוכים עדינים של אשמה.

לא מעט דברים השתנו במעבר בין דפי הרומן "מלכת היופי של ירושלים" אל המסך. ארבעת הדורות של נשות משפחת ארמוזה צומצמו לשלושה, לפחות בשלב הראשון. גלריית הדמויות הענפה של המקור צומצמה. דמויות מסוימות שבספר היו נוכחות רק ברקע, כאלה שבעיקר מדברים עליהן, זוכות לזמן מסך נאה. גורלן של דמויות כאלה ואחרות משתנה. סיפורי האהבה והבגידה השונים מקבלים מתווים שנבדלים ממה שהכרנו בספר. הגיבורה המרכזית, רוזה (הילה סעדה המצוינת), הרבה פחות פסיבית מאשר במקור של שרית ישי לוי. פסיביות לא מצטלמת טוב. כל זה לגיטימי לגמרי. המדיום הטלוויזיוני שונה מאוד מהספרותי, בוודאי כשיש 44 פרקים בעונה שכולם אמורים לפתות אותנו להמשיך הלאה. הבעיה טמונה בשינוי הכי גדול שעושה העיבוד החדש של יס: מעקר חלק גדול מהתשוקה והכוח של חומר המקור. אלה שהביאו מאות אלפי קוראים ברחבי העולם לדפדף כדי לצלול עוד בקורותיהן של רוזה, בתה הסוררת לונה, ולבסוף גם גבריאלה. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

אי אז לקראת אמצע 2020, כשכולנו ברחנו אל מעמקי ספריות הסטרימינג וה-VOD בחיפוש אחר נחמה מהמתרחש בעולם החיצון, נראה כמעט הזוי שנרצה לצפות שוב ביצירה שקשורה למגפה כלשהי. הקונספט הזה היה נחמד כל עוד התקיים במחוזות המותחנים הבדיוניים, אבל מרגע שהפך למציאות משתקת וקטלנית, רק מזוכיסטים אמיתיים יבחרו לשחזר את החוויה גם במתחם האסקפיזם הפרטי שלהם. ובכן, מתברר שלא רק הם. העיבוד האמריקאי של "אוטופיה" באמזון פריים וידאו, המותחן הרוסי "הצלה" ("To The Lake") בנטפליקס, "העמדה" שעלתה בישראל ביס - כולן יצירות מהשנה החולפת שבמרכזן עמדה מגפה קטלנית - הוכיחו שהז'אנר עדיין מדבק. ובכל זאת, בתור מי שבעצמו סבל עד מאוד לפני שפרש מ"העמדה", ההבטחה של "סוויט טות': ילד עם קרניים" ("Sweet Tooth") לוותה בחשש לא קטן מעוד יצירה מתישה ומצלקת. הסדרה מבוססת על קומיקס בעל אותו שם מאת ג'ף למיר (שגם אייר אותו) המשתייך לחברת הבת של DC קומיקס - ורטיגו. החברה הוקמה בתחילת שנות ה-90 מתוך כוונה להוציא תחתיה תכנים המוכוונים לקהל בוגר יותר, עם עיסוק בשימוש בסמים, עירום, אלימות גרפית וכיוצא באלה. מכאן יצאו יצירות כמו "סנדמן" ו"פריצ'ר", וכמותן גם "Sweet Tooth" הביאה עמה חזון אפל. היא מתרחשת במציאות שבה נגיף קטלני ומסתורי מוביל למותם של מרבית בני האדם, בדיוק כשתופעה יוצאת דופן אחרת מובילה להיוולדם של תינוקות בני-כלאיים, מחציתם אנושיים ומחציתם חייתיים. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר