השיחה האחרונה שלי עם צביקה התקיימה יומיים לפני מותו. בתשובה לשאלה "מה שלומך?", הוא חזר על המנטרה שהכרתי היטב לאורך השנה האחרונה, שבה ליוויתי אותו במסגרת סרט דוקומנטרי שעליו שאני יוצר ליס דוקו. "אל תשאל", הוא נאנח בפולניות, "אני עסוק יותר מדי. משבע בבוקר עד 12 בלילה, אני כל הזמן על הרגליים". למוד ניסיון, לא שאלתי הפעם מה מעסיק אותו כל כך. כי ידעתי היטב שמדובר בסיפור שהוא מספר לעצמו, כדי להרגיש שהוא עדיין על הסוס. עדיין צביקה פיק מלך מלכי המלכים של הפופ הישראלי, ולא האיש הבודד והמוגבל גופנית שהפך להיות. והרגשתי גם שהוא יודע שאני יודע. סוג של משחק עדין שהתפתח בינינו, שבו הדברים נאמרו ללא מילים. צביקה מעולם לא השלים עד הסוף עם העובדה שהוא כבר לא בפיק. זה היה נכון לשנות ה־80 השחונות, שבהן נבעט מכס זמר העשור והפך לבדיחה בקרב חוגים נרחבים. ונכון גם לפרק של אחרי האירוע המוחי שעבר, שבו לא היה מוכן לקבל את ההשלכות. חוסר הנכונות שלו לוותר היה הדלק המרכזי בחייו. דלק אינסופי. מועשר. גרעיני בכלל. הדחף האובססיבי שלו לחזור לפסגה אפשר לו להפוך לנסיך הגאות והשפל של המוזיקה הישראלית. מלך הקאמבק. ובסופו של דבר, להפוך לאגדה עוד בחייו, בשעה שרבים מבני המחזור שלו הלכו ונמוגו אל תוך השכחה.

הקהל כעס עליו בצדק, אז הכוכב הגדול של דור הטיק-טוק סיפק אמש בלייב פארק בראשון לציון פסטיגל של איש אחד: הוא ביצע את מיטב הלהיטים שלו, סלסל את הנשמה, רקד, פיזז, עינטז, הרים והוריד אנרגיות עם הקהל, פינק עם מחווה צביקה פיק ואפילו התנצל. מהפכה של גישה

כתבו שהוא מלחין משונה, ביקרו את סגנון השירה שלו, האשימו אותו בשמרנות וקטלו את שיריו. בתגובה, הוא קרא להם מנותקים. אינספור מילים נכתבו על צביקה פיק במשך השנים, והן חושפות את הדרך שעברה דמותו מאז פרץ כסנסציה שנויה במחלוקת - ועד להפיכתו לאייקון לאומי. מיוחד