ב-17 השנים האחרונות היו בישראל כ-10 מבצעים צבאיים גדולים בהם מצאו את מותם אלפי בני אדם. במדינה הזאת יש נאשם בפלילים שנבחר לראשות ממשלה, ומנסה לבצע במדינה הפיכה משטרית, בין השאר כדי לחמוק ממשפט צדק. בין לבין היו גם דברים טובים. לאונרד כהן הופיע באצטדיון רמת גן, נטע ברזילי זכתה באירוויזיון ושני צעירים מקסימים מראשון לציון בשם לינוי וארטיום זכו במדליות זהב באולימפיאדה. אלא שעם כל הכבוד לכל האירועים ההיסטוריים האלה, נראה שלא היה שום אירוע חדשותי שהצליח לגרום לישראלים להתבטל בצורה מוחלטת כל כך מול אמצעי התקשורת כמו מקרה הרצח המחריד של תאיר ראדה. 17 שנה של סיקור, כתבות, סרטים, פודקאסטים, ספרים וקבוצות פייסבוק שהפכו כמעט את כל אזרחי ישראל למומחים במשפט פלילי. כולנו יודעים בזכות המשפט את ההבדל בין דקירה לשיסוף. נדמה כי אין ישראלי שלא יודע את ההבדל בין להב משונן ללהב חלק. למעשה, סביר שאין עוד אומה בעולם כולו שיש בה כל כך הרבה אנשים שמכירים את המונח DNA מיטוכונדריאלי.