הכל התחיל ביום העצמאות לפני שנה, במהלך הצפייה המסורתית לחג ב"הלהקה" של אבי נשר, הסרט הישראלי האהוב עליי בכל הזמנים. אלה היו ימים קשים בפוליטיקה ובחברה בישראל, בעיצומה של המהפכה המשפטית שקרעה את העם לשניים והכתה גם בעונת הימים הלאומיים הקדושים: מבתי העלמין הצבאיים שהפכו לזירות התגוששות טעונות, ועד הכניסה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לטקס הדלקת המשואות במסך מפוצל עם עשרות אלפים שהעדיפו לחגוג ולהפגין בקפלן; בדיעבד, 2023 היתה רק הקדימון לחגיגות העצמאות הכאובות שאחרי 7 באוקטובר, אבל כבר אז - כל הפרות הקדושות נשחטו בזה אחר זה. עד "הלהקה": הריטואל הקבוע שלי ביום העצמאות, שאיתו ברחתי לשעתיים מהפוליטיקה של נתניהו ומירי רגב, המהפכות של יריב לוין ושמחה רוטמן וההפגנות של שקמה ברסלר - לאוטובוס המקרטע של להקת הנח"ל במלחמת ההתשה עם דטנר, בזוקה, מלי ויפצ'וק והסולו של "בשמלה אדומה". כל שיר בפסקול המיתולוגי הזה של יאיר רוזנבלום פורט על נימי נוסטלגיה תמימה, אבל "שיר לשלום" בסצנת הסיום זו מורשתו ההיסטורית הכבירה, המנון מחנה השלום הישראלי שנטבע בדם בתולדות המדינה ברצח רבין. תוך כדי צפיה בגרסה הבוסרית והנאיבית של גידי גוב וחלי גולדנברג, חשבתי לעצמי שמעניין שכבר לא שרים על שלום במוזיקה הישראלית, ומעניין אם המלים של יענקל'ה רוטבליט היו הופכות ללהיט אם היו נכתבות היום. ובכלל, ניסיתי להיזכר, מתי בפעם האחרונה יצא כאן שיר עם טקסט פוליטי על זמני?

לאחר ששמו עלה בתחקיר "המקור" כעיתונאי שעשה כרצונה של מירי רגב, עמית סגל מגיב ותוקף את רביב דרוקר: "אני מזמין אותו להשתדל להיות יותר הגון. מניסיון - זה תמיד משתלם בסוף גם אם זה בא על חשבון כותרת לא מדויקת"