במדינה שבה תמיכה במשפחות החטופים הפכה לעמדה חתרנית, אפילו קומיקאית א-פוליטית כמו ליטל שוורץ הופכת למטרה להתקפות. בנימין נתניהו אחראי על הרבה מאוד מחדלים ומהלכים מבישים ברמה הלאומית והפוליטית. על הדבר הזה בחיים לא יסלחו לו

לאחר אקזיט מוצלח ורגע לפני שהוא חוגג 50, סיון ויגדר חוזר למוזיקה עם אלבום חדש בעברית - לראשונה מאז 2011. בביקור באולפן באמסטרדם, שמענו על המסע המוזיקלי שהחל בעפולה והגיע עד קוסטה ריקה, והבנו איך אפשר להיות יזם מצליח ומוזיקאי רגיש בו-זמנית

בשיחה בין הדר ואמילי בבית "האח הגדול", השתיים עקצו את עידן ושילה, שרבו קודם לכן על מי מהם יותר גבר ומי פחות, או בכלל לא. השתיים חיקו אותם מתרברבים בגבריות של עצמם בעודם מקטינים את גבריותו של האחר. צפו בקטע. אמילי נמצאת במרכזו של מעין משולש רומנטי עם שני הגברים. המחלוקת בין השניים נבעה מכך שעידן אמר לאור שההתנהגות של שילה, שמתחיל עם אמילי מול הפנים שלו, לא גברית. הדבר הוביל לוויכוח משולהב יצרים בין השניים. בטור שלו על הפרק משבת כתב בן בירון: התחקות אחרי ההיסטוריה של מערכת היחסים הכן-אבל-בעצם-לא-אבל-אולי-דווקא-כן קיימת של אמילי ועידן מצריכה ציר זמן שלא היה מבייש את "משחקי הכס". ומה שהכי משעשע הוא שעבור הצופה מהצד, כל הסיפור ביניהם מסתכם פחות או יותר בנשיקה וכמה ליטופים בשיער. מי שטרף את הקלפים (לכאורה) הוא שילה, שמאז שנכנס לבית נראה שהוא שם לעצמו למטרה להעלות את אמילי בחכתו, רק שאמילי למרות גילה הצעיר כבר למודת טראומות ממערכת היחסים עם עידן וממש לא ששה להכריז על עצמה כעל של-שילה. הדבר הכי טראגי במשולש הרומנטי הזה הוא שהחלק הרומנטי בו מתקיים רק בראש של אמילי קופר. נדמה שלא סתם היא חולקת את שמה עם גיבורת "אמילי בפריז", גם לאמילי שלנו יש נפש רומנטית ובעיני רוחה היא כבר יכולה לראות את עצמה טסה לחופשה מהאגדות עם שילה ו/או עידן. הבעיה? שקוף שעבור עידן ושילה החיזור אחרי אמילי הוא בסך הכל חיזור על זמן המסך שהם יקבלו בתוכנית, לא במקרה מדובר בשני אנשים שנכנסו לבית אחרי זמן לא קצר בו ראו את התוכנית והם מבינים שהמסלול הבטוח לחשיפה כרוך בזוגיות או לפחות בדיבור עליה. קשה לומר אם עידן ושילה באמת משחקים באמילי או שהם באמת היו רוצים להיות בני הזוג שלה בעולם שמחוץ לתוכנית, אבל נראה שכרגע אהבה היא לא מה שמוביל אותם.

הדוקו המדובר "טאבו" חוזר לדמותו של הבמאי עמוס גוטמן, שסרטיו לא הצליחו בזמן אמת אבל הותירו חותם משמעותי, שרק הולך ומתעצם עם השנים. ביקורת

העיתונאיות מרב סבר (ישראל היום) ורותם גולן (ערוץ הכנסת) הותקפו בתל השומר כשסיקרו את המחאה נגד גיוס חרדים לצה"ל. סבר: "עשרות בחורים עטים על בחורה אחת באלימות. בושה וחרפה"

באייטם שלילי נגד ארגון המחאה, שידר בטעות בועז גולן קטע ארכיון של חדשות 12 על החמ"ל האזרחי ומפעל הסיוע שהקימו "אחים לנשק" לנפגעי 7 באוקטובר - והתנצל: "לא צריך להראות את זה". אחים לנשק: "מודים לערוץ 14 על התמיכה, לא חשבנו שנגיע ליום הזה"

אולי בשעות הקרובות זה ישתנה, אבל נכון למועד כתיבת שורות אלה, הטילים האיראנים עוד נחים בטהראן. סוף העולם עוד לא בא, אך ערב מתוח נוסף ירד על המזרח התיכון המקולל. בינתיים, בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, נגלית מדינה שממתינה לאסון, ומנסה להתמודד עם חרדה עמוקה מפני מתקפת "התגובה" - שאיש אינו יודע מתי תגיע, איך ומאיפה. זה נוח: יש בעצם שני סיפורים שהטלוויזיה יודעת לספר טוב - הכישוף הקסום של סינדרלה, והרגע שבו היא בורחת בבהלה כשהוא פג. העושר, הפאר, המטעמים וההצלחה - והרגע שבו הפנטזיה על כל אלה מתפוררת לתוך סיוט. בפריים טיים, בתוכניות הריאליטי הנוצצות, מככב הסיפור הראשון. עכשיו זה תור הסיפור השני. בחדשות 13 מגלים: בחיפה מפעלי המפרץ המזוהם התבקשו לדלל חומרים מסוכנים מחשש לתקיפה, וקשישים התבקשו לאגור תרופות לתקופה ארוכה. במקביל, הציבור מסתער על גנרטורים. התמונה שחורה: לא חשמל, לא תרופות, והיערכות לקטסטרופה כימית. וכמובן: השבתת התעופה. אפילו שלומי זפרני, סמנכ"ל בכיר באל על, לא יודע להגיד לנגה ניר נאמן אילו בקשות החברה מקבלת יותר - עזרה לחזור לארץ, או עזרה להימלט ממנה. בכאן 11 ממחישים שבכל מה שנוגע לחרדה המתפתחת, הרע מכל עוד לפנינו. העתיד נשמע מפחיד ומדכא. משרד החינוך, שמבין שאין לו שום יכולת להתמודד עם משבר בריאות הנפש, מצפה שבוט מבוסס בינה מלאכותית יעזור לו לאתר צורך בסיוע נפשי. אבל מה הטעם לתכנן בכלל קדימה, כשבינתיים, מומחים מזהירים בכתבה מיוחדת ש"המלחמה אצלנו עלולה להוביל לעימות עולמי". אין סיבות לאופטימיות.

המאבק ברפורמה בתקצוב הקולנוע, שמבקש להעביר שר התרבות מיקי זוהר, המשיך היום עם שני צעדים שנקט הפורום הדוקומנטרי בישראל: מכתב חריף ששלח לשר זוהר, וסרטון מחאה נגד הרפורמה (צפו בסרטון - מעל). הצעדים האלה מופיעים לאחר דיון שהתקיים בשבוע שעבר בועדת החינוך והתרבות בכנסת ועסקה ברפורמה. "יצאנו מוטרדים מהוועדה", נמסר מהפורום הדוקומנטרי, "במהלך הדיון, שר התרבות והספורט מיקי זוהר עמד על דעתו שהקריטריון הכמעט יחיד שעל בסיסו ייקבע האם סרטים דוקומנטרים ראויים לתמיכה ציבורית הוא כמה כרטיסי קולנוע הם מכרו. הצלחה של סרט דוקומנטרי אינה יכולה להימדד על פי מכירת כרטיסים. היא צריכה להימדד על פי קריטריונים של אימפקט ציבורי, נתוני צפייה, הנגשה לקהל מגוון, חינוך, תרומה משמעותית לתיעוד היסטורי, מטען תרבותי ואיכות אמנותית". "הרפורמה שמבקש שר התרבות לבצע בתחום תקציבי הקולנוע הולכת לפגוע באופן אנוש בקולנוע התיעודי בישראל - קולנוע מצליח, מגוון, רחב, שמקבל תהודה ציבורית רחבה ומקיים בצורה הטובה ביותר את מטרות חוק הקולנוע. כל שקל שמושקע בקולנוע תיעודי חוזר במאות מונים לציבור הישראלי. לשר יש מספר טענות שאינן מדויקות, ולמרות הבטחות לשינוי ותיקון הרפורמה - ולאחר שיחות רבות - בפועל הרפורמה לא תוקנה. חשוב לומר: אם הרפורמה תעבור כפי שהיא - היא תשמיד את הקולנוע התיעודי בישראל". קולנוענים נגד מיקי זוהר בדיון סוער בכנסת | כל הפרטים במכתב ששלח לשר זוהר, הגיב הפורום לשורה של טענות של השר זוהר. הנה חלק מתגובותיו: הטענה של השר זוהר: כסף ציבורי צריך להגיע בחזרה אל הציבור דרך הסרטים או אתם מפיקים סרטים שאף אחד לא רוצה לראות. תגובת הפורום הדוקומנטרי: "העובדות: בדוקו הכסף הציבורי חוזר, ובענק! סרטי וסדרות הדוקו שמוקרנים בתאגיד, ביס ובהוט - זוכים להצלחה ענקית. גם במספרים. גם בתפוצה ובשיח הציבורי, גם באיכות אמנותית וגם בהשפעה ושינוי מציאות (אימפקט)". כדוגמא לכך הזכיר הפורום כמה מהיצירות שזכו להצלחה ויצרו שיח ציבורי, ובהן הסרטים "שלושתנו", "חידת שושני", "משהו פיקנטי", "המדרשיה", "המוחרם", "משפט הבנקאים", "רב הנסתר", "השיבה מהפלנטה האחרת"; והסדרות "טבריה מתחת לקו האדום" ו-"512".