במהלך המלחמה אובדן בני היה דבר שליווה אותי מדי יום. אני עובדת בחדשות, וביליתי ימים רבים מאוד בהכנת כתבות על חיילים שנפלו, על הלוויותיהם ועל משפחותיהם. זה היה קשה מאוד, ופעמים רבות חוויתי מחדש את הטראומה של הדפיקה בדלת, ההלוויה והשבעה ההמונית

חברת הכנסת בשפל בפריימריז. היא לא אהודה על מצביעי הליכוד, לא מצאה לעצמה קהל טבעי, לא ביססה זהות ציבורית יציבה. אז היא מפצה בכוח - "עבד כי ימלוך" במובנו הקלאסי

מפלגה ערבית-ציונית תוכל סוף סוף לייצג באמת את המיעוט הערבי הנאמן למדינה, ולשרת אותו לא בסיסמאות אלא במעשים: בתקציבים הוגנים, בשיקום תשתיות מוזנחות, בחינוך איכותי, ובמאבק אמיתי על ביטחון אישי ברחובות, בכפרים ובערים. היא תוכל להוביל שותפות אזרחית עמוקה, הכוללת שירות אזרחי וצבאי כדרך חיים מחייבת 

כמדינה וכעם היינו אמורים להיות במקום אחר, בשיקום ובנייה. לא רק חיצונית, פנימית. הנפש צועקת לזה. מגיע לנו הזמן הזה. אבל כמו שלא דאגו לתוכנית היום שאחרי בעזה, אין היום שאחרי בישראל