התרגלנו לכך שספורט 'מרגש' אותנו. אך סיפוק רגשי אמיתי נמצא במקום שונה לגמרי: התייחסות שורשית-רצינית להיותנו יהודיים.

מתרבים גילויי הזדהות עם המדינה ועם צה"ל, על רקע המלחמה. ההתפכחות איטית, אך כבר הבטיחונו חז"ל שגאולת ישראל מתקדמת קמעא קמעא.

יום השואה הבין-לאומי זכה במדינות אירופה לשמות חלופיים שנועדו לעמעמם ולעצב נרטיב לפיו אנטישמיות היא תופעה אוניברסלית

היום, ט"ו בשבט, חג האילנות. מה הוא אומר לנו, דווקא השנה, בתשפ"ד?

עתידה של ישראל מובטח בזכות הנוער והחיילים הפטריוטיים והאמיצים שלה.

נכון שמבחינה הלכתית-פורמאלית מותר בתנאים מסויימים לתת לגויים לשבת בארצינו, אך מהי ההוא-אמינא לתת למרצחים הללו לשבת בארצינו?

בהיסטוריה היהודית של עזה היו כמה אירועים שנקשרו לחודש שבט, החודש בו חוגגים את חידוש הנטיעות

בימים אלו - החיילים הקדושים שלנו עושים מעשה נטיעה בעזה. הם מוסרים את הנפש כדי לעקור את הרשע מהעולם ולנטוע מציאות טובה יותר.