לפני יותר מעשור, בקיץ 2012, כתבתי: "צה"ל יבנה גדר וירטואלית בגבול מצרים… ייפרס לאורך הגבול סיב אופטי בן 240 ק"מ, שיהווה תשתית מרכזית לכל המידע והנתונים שישונעו עליו… לאורך קו הגבול יוצבו מגדלי שמירה – מאוישים או עם מצלמות – ועל כל אתר יהיו חיישנים שונים. הנתונים המגיעים מהמצלמות שבמגדלים ומהחיישנים ישונעו לאחור, לחמ"לים חכמים מרכזיים שבפיקוד הדרום, שבהם הם ינותחו בזמן אמת. עוד יוצבו עמודים גבוהים ועליהם מכ"מים שיצפו לעומק. בעקבות קבלת הנתונים וניתוחם יישלחו כוחות, למשל במקרה של ניסיון פריצה של הגדר… הנתונים שיתקבלו בחיישנים ובמערכות השליטה והבקרה יועברו לאחר מכן לזרועות אחרות בצה"ל – האוויר, המודיעין ופיקוד העורף, כמו גם למשטרת ישראל". הרבה חולות נדדו בנגב ובסיני מאז מומש פרויקט "שעון חול". גדרות חכמות הוקמו במקומות שונים, בהם בעוטף עזה – והן מתקדמות טכנולוגית אף יותר מזו שכתבתי עליה ב-2012. באופן בלתי נתפס, ובעיקר מקומם – זה לא עבד היום (ש'). כמו שאמר לאנשים ומחשבים בכיר לשעבר בתקשוב הצבאי: "היו להם את כל הכלים בסייבר, אבל – לא ברור איך ולמה – משהו בהפעלה של כלל המערך ה-ICT התפספס". הארכיון זוכר הכול, פעם שנייה לפני שנה אמר סרן דור אוחנה, קצין התקשוב של קטיף – החטיבה הדרומית ברצועת עזה: "מאז מבצע שומר החומות הפקנו לקחים, הבאנו הרבה יותר אמצעי תקשוב לשטח. בעוד שבמבצע הקודם, במאי 2021, לא ראינו את כלל הכוחות, לרבות הקטנים שביניהם, על גבי המערכות שלנו – כעת (במבצע עלות השחר – י"ה) הייתה לנו תמונת מצב הרבה יותר מפורטת ומדויקת – הן על כוחותינו והן על האויב. ידענו להצביע על כל אחד מהכוחות ולשנות את מיקומם במידה שהדבר נדרש… כיום יותר מתמיד, אוגדת עזה היא גוף שהולך ומתעצם. היא מעצמה טכנולוגית ויש לה מאות מערכות ואלפי חיישנים". כוחות צה"ל בדרום נמצאים במצב שבו יש עושר אדיר של מידע – חלקו חזותי, ממצלמות, חלקו אותות אלקטרומגנטיים וחלקו מגיע ממכ"מים ומחיישנים. המאפיין המשותף של כל המערכות הוא המון מידע. מצב זה מניב שלושה אתגרים: הצורך לאגור את המידע, לסווג אותו ולהגן עליו. כך, מידע ה-עתק, הביג דאטה, יושב בכמה אגמי מידע, שנבנו על ידי גופי ה-IT השונים – מצפן ולוט"ם באגף התקשוב, והמקבילים להם באגף המודיעין, כדי לענות על הצרכים והדרישות המיוחדים של כוחות צה"ל בדרום. "המערכות הללו 'מרחיבות' את שדה הראייה של התצפיתן, מעבר למה שהוא רואה בעין: אם נקלט משהו, ניתן לשלב מידע מהתצפיתן ומהחיישנים ובדרך זו לתת לכוחות בשטח נתונים מדויקים יותר", כך כתבתי. שילוב המערכות השונות סוגר מעגלים: המערכות יודעות לטפל בכל סוג אירוע, תוך שילוב נתונים מודיעיניים ומבצעיים, כדי לצמצם את זמן ה-'מהחיישן ליורה' (Sensor2Shooter). כך, יושבי החמ"ל רואים את הכול בתמונה אחת גדולה, במקום אחד, באופן רב ממדי ורב זרועי – מודיעין, תקשוב ושאר זרועות צה"ל השונות. וכעת, לשלב השאלות יש כמה שאלות מרכזיות שעל צה"ל לענות עליהן: האם, למרות אלפי החיישנים, מאות עמדות התצפית וריבוי המערכות – חדרו חלק ממחבלי החמאס עוד לפני היום? היכן היה המודיעין הטכנולוגי? בשני אירועים מפורסמים – בניית הכור הגרעיני בסוריה והמרדף אחרי אוסאמה בן לאדן, הנעקבים ידעו להתחמק מההאזנות והתקשורת שלהם התנהלה בלי להשאיר חתימה דיגיטלית – באמצעות פתקים ושליחים, וללא שימוש בטלפונים חכמים, אינטרנט ומחשבים. האם ישראל לקתה בעיוורון ולא ידעה על המתקפה של החמאס? היכן היה המודיעין הטכנולוגי (2)? מומחי צבא הסבירו שהכנת מבצע שכזה אורכת חודשים. איך ייתכן שלא התקבלו עליו סימנים מודיעיניים, ואם התקבלו – מה נעשה איתם? מה קרה בשעות שלפני החדירה? האם הלקוחות של המידע הטכנולוגי לקו בתסמונת ההיצף? כלומר, מרוב רעש, בסייבר, לא הצליחו לחלץ את הנתונים המתריעים, האמיתיים, שנבלעו בחסות אותות השווא? והאם אותם לקוחות מבצעיים חוו את תסמונת הספין, "ציפור! ציפור!"? משמע, בזמן שהרקטות נשלחו, איש לא שם לב לחדירה הקרקעית? ב-2018 סיים את תפקידו סא"ל אייל כהן, מפקד גדוד הקשר (מנמ"ר) של אוגדת עזה, ואמר בראיון בלעדי לאנשים ומחשבים: "עיקר האתגר הוא בהוספת ערך מוסף לתהליך הגדול של שינוי והתעצמות טכנולוגית מול החמאס. לפני שנה, גדר הגבול הייתה אזור חיץ, בדומה לרשת של משחק טניס ידידותי, מנומנם מעט, וכעת האזור הפך למרחב של זירת אגרוף שוקקת". אמר, ולא ידע עד כמה הוא יצדק בעתיד.