האמונה הנאיבית מצויה רק בצד הישראלי. בלבנון אין איש רציני אחד המאמין כי הנשיא עאון וצבא לבנון השיעי יגן על הגבול וימנע את שובו של חיזבאללה להיות גורם משפיע

גם מול עזה וגם מול לבנון - ישראל מצאה את עצמה במצב שבו אין לה חלופות אמיתיות למתווה שהוסכם, ואין לה דרך לשבור את הכלים מול הפרות יסודיות. כדי לשנות את המשוואה, נדרש מהלך יזום - מול איראן, מול עזה או מול סעודיה

המתח לקראת השחרור, השמחה כשהן חוזרות, העצב מול זכרון אלו שלא ישובו וההבנה שכולנו ביחד באותו סיפור: יום בישראל

הוועדה לא הייתה צריכה למנות אתמול את עמית לנשיא, אבל התגובה הקיצונית וחסר האחריות של לוין גרמה לנזק גדול יותר: פגיעה בעליונות שלטון החוק

הצעתו של ישראל כ"ץ אולי לא תביא לכמויות הגיוס הנדרשות מהחרדים, אבל יש בכוחה לעשות את הדבר המרכזי – להוריד את העוינות בין החברה החרדית לצבא

בלבנון: לא התעקשנו על אזור חיץ, וחיזבאללה שוב מפגין נוכחות. בעזה: הוויתור על ציר נצרים הגיע מוקדם מדי – מחיר של עסקה שלמה, בלי לקבל את תמורתה. נתניהו לא מינף את כל ההישגים הצבאיים, ובקרוב נדע מה המחיר של הטעויות האלה

כגודל חוכמתו של השופט יצחק עמית, כך יהירותו - זו שהביאה אותו לא רק לממצאי תחקיר "ידיעות אחרונות", אלא גם למענים שלו לטענות שהוצגו בו

כמו רבות מהצעות טראמפ, הרעיון להעביר פלסטינים לירדן ולמצרים מתואר כ"עסקה" בעלת היגיון ושיקולים חומריים, תוך התעלמות מהממדים האידאולוגיים והתרבותיים, מזיכרון היסטורי, ומהמתחים בין ישראל, העולם הערבי והפלסטינים – רכיבים שהוכחו כחזקים מכל שיקול אחר במזה"ת בעקבות 7 באוקטובר