מבחינת החרדים, סוגיית החטופים היא קרדום מעולה לחצוב באמצעותו יחסי ציבור חיוביים על פני המתנחלים המשרתים שאפשר לתייג אותם כמפקירי החטופים ומי שלא רוצים בהצלתם, על הדרך גם למתג את הרבנים החרדים כמי שאוחזים בתורה של הצלת חיים

למעלה מ-250 ישראלים וישראליות נחטפו באכזריות מעזה. אלו שחזרו בפעימות השונות מתגלים פעם אחר פעם בחוסנם ובעוצמתם. הם שרדו את התופת הקשה ביותר – טרור פיזי ונפשי, כליאה, בידוד והשפלה – וכל זאת רק בשל היותם יהודים

בשש שנות התופת שחוו בשואה, במחנות הנוראים שבהם עונו ואיבדו את בני משפחותיהם, שמרו הוריי על צלם אנוש, על האמונה, על אהבה בלתי נגמרת לעם ישראל ולארץ ישראל, ועל הכרת הטוב. ואם שם הם יכלו לעשות זאת – גם אנחנו, כאן ועכשיו, יכולים

באמירות מקרבות, במעשים נכונים, בדוגמה אישית - ההנהגה יכולה לשנות פה הכול. ואם המנהיגים, שנטשו את עמדות ההגנה על העם הזה לפני 7 באוקטובר, לא נמצאים בעמדות גם עכשיו, זה לא חובה לצעוק?

בתצהיר של רונן בר ובתגובה של נתניהו אין שום דבר חדש, וזה לא מפתיע. הרי מדובר בשניים מגדולי משווקי הקונספציה – שהיא בעצמה מחזקת את הצורך להשתחרר משניהם, כמה שיותר מהר, לפני התצהיר והתגובה הבאים

מאז 2015 אנחנו גולשים במדרון תלול אל אי-השפיות. אבל בשנה האחרונה התמונה התבהרה: לקינו בשיגעון. המדינה החכמה, המדהימה והמופלאה שלנו יצאה מדעתה

אפשר להסיט את המבט מתמונות הילדים המתים בעזה. אפשר גם למנוע את הדפסתן. לאזוק את המדפיסים. להגדיר חמלה אנושית כאנטי-ישראלית. כבוגדנות ממארת. המציאות עדיין תהיה שם

הבחירה בבן שפירו להדליק משואה ביום העצמאות אינה רק סמלית – היא גם הכרחית. היא חושפת את צביעותם של אלו שבוחרים לתקוף אותו, ואת חוסר יכולתם להבחין בין ידיד לאויב ובין אמת לשקר