איש רע לב ודמוני השתלט על מדינה אהובה או אליטות מתנשאות שלפני זמן רב איבדו את אמון העם מצאו דרך נכלולית להמשיך ולשלוט בו בניגוד לרצונו. בין המחנה השמרני לליברלי

האינסטינקט הראשוני היה להתרעם על כך שהאנשים שאמונים על חינוך ילדינו משתמשים בקלף בעייתי כל כך: "או שנקבל מה שאנחנו רוצים או שבעצם קצת כואבת לי הבטן מחר" הוא לא מסר חיובי במיוחד לדור הבא. אבל אז הבנתי שאני פשוט מחפש תירוצים כדי שאוכל להמשיך להתעלם מהמצוקה של ציבור ענק וחשוב במיוחד במדינה

אחרי הדוח החמור שפירסמה אוניברסיטת הארוורד על האנטישמיות בשורותיה, חייבת מדינת ישראל ליטול חלק במאבק בתופעה, במקומות שבהם יש לה יתרון יחסי

טעות בשיקול דעת? רשלנות? הבעת צער על הימשכות ההליכים? הצחקתם את מי שלעולם אינם טועים, ורק לעיתים "בחינה מחודשת" מביאה לשינוי החלטותיהם (המוצדקות תמיד, כמובן)

אומנם בלימת הסיוע הציתה בתחילתה מחאות מקומיות נגד חמאס, אך ככל שהמצב הכלכלי, האנושי והבריאותי ברצועה הידרדר, כך נחלשה ונעלמה המחאה