עוד לא ברור מה יהיו תוצאות התקיפה בדוחא, מי מהנהגת חמאס באמת נפגע ועד כמה המבצע הצבאי הזה ישפיע על יחסינו המדיניים השבריריים גם כך עם העולם. מה שכן ברור, זה שהתקיפה הזו התרחשה בתזמון הגרוע ביותר, אחרי יותר מעשור שבו ממשלת הליכוד התעלמה משיתוף הפעולה של קטאר וחמאס – במטרה להעלים את החטופים

כפי שהאמריקאים הבהירו לקיסר היפני שהמשך מלחמת העולם השנייה יוביל להשמדה מוחלטת, כך ישראל הבהירה לחמאס: גרירת הרגליים לא תוביל לדבר מלבד השמדה של ארגון הטרור 

הזדמנות הפז שנוצרה להצר עוד את כוחו של חיזבאללה ולדחוק הארגון מחוץ מחוץ לקונצנזוס הפוליטי הלבנוני מחייבת אותנו לגלות עורמה מדינית - ולסייע לנשיא ג'וזף עאון בעזרת נסיגה סמלית מחלק מהמוצבים בארצו

המבט שלו דיבר קודם. מבט קודר כזה. אחר כך באו המילים. אני לא יודע מה יהיה, אמר. כואב לי, כואב לי על כל מה שקורה פה. על החטופים, על המלחמה. אני כל הזמן מודאג

מדינות המפרץ, השואפות לשמור על יציבות ושגשוג, רואות בתקיפה איתות מדאיג לשאיפה ישראלית להגמוניה אזורית. הן אינן חשודות באהדה לקטאר ולחמאס - אך באותה נשימה אינן רוצות לראות פעילות מעין זו מצד ישראל

מיותר לפצל את תפקיד היועמ"ש - דחוף יותר לבטל את הכלל שאיננו נהוג בשום מדינה דמוקרטית, שלפיו חוות דעת של יועץ בלתי פוליטי מחייבת את מליאת הממשלה

שנים המדיניות הייתה לעצום עיניים: "לא צריכים את החרדים, נפטור אותם". עכשיו ברור: חייבים את החרדים, ולכן הפטור הכולל כבר לא אפשרי

הגיע הזמן לשנות את השפה: כשנכיר ברצח נשים כטרור, נדרוש מהממשלה להתייחס אליו בהתאם. לא עוד ועדות ותקציבים שלא ממומשים, אלא הכרזה ברורה שמדובר באיום על ביטחון המדינה, על חוסן החברה