כחצי מיליון פעוטות בגילי לידה עד שלוש חיים במדינת ישראל. כשני–שלישים מהם נמצאים במסגרת שעליה יש פיקוח כלשהו. כך, על דרך השלילה, מתברר מספרם העצום של ילדים במסגרות ללא פיקוח כלל

עזה אינה איראן. שם לא יסייעו מבצעי השפעה ממוקדים ודחיפה להתקוממות. שם נדרש לשנות תפיסת עולם. מהיסוד. וזה, קשה הרבה יותר

בעוד שחלק מתומכי נתניהו טוענים ל"ניצחון מוחלט", על פי לא מעט ממתנגדיו הוא דווקא הוביל אותנו לתבוסה אסטרטגית. העובדות מספרות סיפור אחר, שאינו חד-משמעי

רק לחשוב כמה עוד מעונות שהם מעין מחסן לאפסון תינוקות, כמו זה שנחשפנו אליו אתמול, קיימים בישראל. רחוק מהעין הציבורית, באקס-טריטוריות של המדינה

החוזים המגזריים הפרוצים יצרו עבור המדינה והחברה בעיות שאיש לא יודע לפתור. האם מישהו נותן את הדעת על היקף הפגיעה בילדים החרדים, שאיש לא לוקח אחריות על חינוכם ולפעמים גם על בריאותם ושלומם?

ההאשמת היועמ"שית היא לא טעות, היא טקטיקה. דרך להתחמק מאחריות אישית. כי אחריות אמיתית מחייבת להסתכל בנתונים, ולהודות שהמדינה יודעת שנים על עשרות אלפי ילדים שאיש לא יודע איפה הם נמצאים

ההתקרבות לטורקיה ולקטאר על חשבון איחוד האמירויות, שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים עם פקיסטן, והאסרטיביות הגוברת בתימן ובסודאן מבהירים שסעודיה פועלת לא רק כדי להגן על עצמה - אלא גם כדי לעצב את כללי המשחק האזוריים

העובדה שאנחנו לא מנהלים שיח ציבורי על אובדנות, מסכנת את מי שחזרו מהלחימה. לקח מרכזי בעקבות 7 באוקטובר חייב להיות שצריכים להתבגר ולהתמודד עם החשש - כי רק ככה נצליח למנוע את המקרה הבא